לחץ על התמונה כדי להגדיל אותה
זמנים מודרניים
לא, זו איננה גרסה חדשה לסרטו המפורסם של צ‘פלין או לסרט של ז‘אק טאטי, אך תמונה זו, שצולמה בסיאול, דרום–קוריאה, מזכירה לי את האבסורד שבקצב החיים המודרניים.
בתרבות של מזרח אסיה במיוחד, אך לא רק שם, מושרשת הגישה שלפיה העובדים מרגישים שייכות למקום העבודה שלהם, ושייכות זו לעיתים קרובות חזקה אף יותר מזהותם האינדיבידואלית. ממש כמו בתמונה הזו – האנשים רצים ופניהם, או הזהות והרצון החופשי שלהם, אינם נראים. כך אנשים רצים כל הזמן, מבוקר עד ערב, ואולי אף מן הלידה ועד המוות.
ריצה זו היא כמו הצל של הלימוד העתיק מחכמת המזרח, אשר גורס כי הדרך הרוחנית חשובה יותר מהתוצאה הממשית של הפעולה. בהקשר המקורי שלו – ספר הקודש ההודי הנקרא ה“בהגווד גיטה“- פירוש הדבר שהאדם צריך להיות בתנועה מתמדת, מעורב בפעולה, ושתנועה זו עצמה היא משמעות החיים.
תארו לעצמכם ניסיון להגיע לשלמות – זה הרי בלתי אפשרי, כיוון ששום יצור חי אינו מושלם. אולם אנו יכולים לנסות, יום יום, להתקרב לאידיאל של שלמות.
הדרך הרוחנית מקרבת אותנו לגילוי המטרה של החיים, אשר תחילתה בהכרת הטבע שלנו עצמנו. מי אנחנו? מהו גורלנו? האם יש לנו ייעוד שעלינו למלא?
איש לא הבטיח לנו תשובה, אך די בהליכה בדרך הרוחנית כדי להעניק משמעות לכל ההתנסויות שלנו, מן הלידה ועד המוות. זה קשור לעשיה, אבל לעשיה עם ייעוד, במקום להיעלם אט אט בחוסר המשמעות של החיים המודרניים. כך אנו לומדים מכל מעשה, כל תנועה, כל טעות, והזהות שלנו מתבהרת, נוכחת ומתחזקת בכל פעם מחדש.
ריצה והיעלמות משאירות לנו רק את האופציה לשרוד.
