ישנו קו דק המפריד בין דמיון לפנטזיה וההבחנה הזו אינה תמיד מובנת כראוי. תמונה כזו, פותחת מרחב לשניהם.
בהסתכלות על הידיים הללו המגיחות דרך תריס העץ, אנו מנסים אוטומטית להשלים את התמונה ו"לראות" בראשנו את האדם אליו הידיים שייכות. רוב האנשים כנראה ידמיינו ילד … אך מדוע? אין לנו כאן שום נקודת התייחסות אשר כנגדה נוכל למדוד את גודל הידיים.. ויש מבוגרים שיש להם ידיים קטנות.
אולי אנו מדמיינים ילד כי זה נראה כמו משחק וסביר יותר לראות ילד משחק, מאשר מבוגר. אבל האם אין זה יכול להיות מבוגר שרק מותח את ידיו? זה אפשרי…
נשאלת השאלה: על ידי השלמת התמונה במוחנו, האם אנו מפעילים את הדמיון או פשוט מפנטזים? קשה לומר ובדוגמא הספציפית הזו, אין לי תשובה מדויקת. אני מאמין שחלקנו מדמיינים, אבל אולי לא כולנו.
מה ההבדל בין השניים? אני רואה בדמיון את היכולת "לייצג" – בין אם באמצעות רעיונות, צלילים או חזותיות של צורות – מצב גבוה יותר של מציאות, אשר – בגלל טיבו הגבוה – אינו מוחשי עבור האינטלקט שלנו וגם לא עבור עינינו ואוזנינו.
הדמיון קשור באופן מסורתי לאינטואיציה; לאפשרות לקלוט את התמונה הגדולה ולהנגיש אותה לתודעה שלנו. הוא מביא את השלם, האובייקטיבי אל החלקי.
הפנטזיה היא בדיוק ההפך. זה להתעלם מהמציאות ולהדגיש את הסובייקטיביות שלנו, את הרצונות שלנו, את האשליות שלנו …. ולנסות לראות בהן את המציאות. היא מביאה את החלקי, הסובייקטיבי, אל השלם.
אם כך, ערכו של הדמיון הוא רב יותר מאשר זה של הפנטזיה. דמיון מאפשר לנו לזהות את הסובייקטיביות שלנו ולהיפטר ממנה באמצעות תהליך ארוך.
הדמיון מאפשר לאנשים שונים, מתרבויות שונות, ליצור קשרים סביב אותה מציאות. הוא מדגיש את האחדות.
הפנטזיה תדגיש בראש ובראשונה את ההבדלים ותשמור את האדם מוגבל לתפיסה המחשבתית הספציפית שלו.
זוהי איננה הגדרה חדשה, ורבים אמרו את זה בעבר וטוב יותר ממני. זכרו את לנון … דמיינו עולם ללא מלחמה, ללא פחד … דמיינו.
