אני בטוח שאיני צריך לעדכן אתכם בנוגע לקיומו של וירוס קטלני חדש, מתפשט, שנקרא "Covid19" (קורונה). שמעתם על זה, נכון? ברור ששמעתם. מי לא! כדי לא לשמוע על כך היינו צריכים להיות כמו הילדה הקטנה שבתמונה ולסגור את אוזנינו …ואולי גם את עינינו, לא לראות אנשים עם מסכות לבנות ומוזרות על פניהם.
עכשיו ברצינות: אני לא רופא, ואין זה ממקומי לדבר על הסכנות הספציפיות של נגיף זה. ברור שאנחנו עומדים בפני מגיפה. האם זה טוב? ברור שלא. האם זה מסוכן? כן, אני מאמין כך. האם זה קטלני? כן, זו כבר עובדה. לא אנסה להשוות את קטלניות הנגיף הזה עם גורמים קטלניים אחרים, כמו כל מחלה אחרת – שפעת, מלחמה, פשע או תאונות דרכים. אין לי את הסטטיסטיקות ובכל מקרה, זו לא הנקודה שלי..
הנקודה שלי היא זו: כאשר אנו עומדים בפני סכנה, האם עלינו ללכת אחרי התגובה האינסטינקטיבית שלנו, שהיא להגן על עצמנו לפני כל שיקול אחר, או שעלינו לקחת בחשבון ולהבין שאנו חלק מהאנושות, ושמצב כזה מאתגר את מהותה של זהותנו? במילים פשוטות: האם זה לגיטימי ליצור הפרדה כדי להגן על עצמנו, על ארצנו ועל עמנו על ידי סגירת גבולות ושלילת הכניסה ל״זרים״ מחשש שהם ״ידביקו״ את ארצנו … או שמא עלינו להתמודד עם אתגר זה כולנו יחד, לחלוק משאבים ואינטליגנציה, אך גם לראות את ״הזר״ הזה, בראש ובראשונה, כאחינו באנושות, נשמה הזקוקה לעזרה, ואת חובתנו לענות לקריאה זו?
כבר קיימים יותר מדי קירות במדינותנו ובמוחנו. הנפרדות הורסת את האחדות, את יופיים של החיים ומחזקת פחד, אגואיזם, אנוכיות ובורות. אף פעם לא מאוחר מדי לפעול יחד עם האנושות, עם ראש פתוח ועם לב פתוח. מספיק זה מספיק! ה- Covid19 הוא סכנה, אך איבוד אנושיותנו הוא סכנה קטלנית הרבה יותר
