לעתים יש צורך לפשט, להנמיך את הרעש – בין אם זה צליל או צבע – על מנת לקבל הבנה של התמונה האמיתית. כשצילמתי את התמונה הזו לא יכולתי לראות מה תגלה התמונה המונוכרומית. היה זה יום שמשי, ורן -הבחור בתמונה – עבד בשמחה בגינה, גזם את הדשא. הכל היה קסום למדי, גווני הירוק הרבים של הדשא והעצים שיקפו, בתנועה מתמדת, את אור השמש. היה חם, והליכה לעבר צל הבית הייתה מהלך טוב ומרענן.
אולם מאוחר יותר, כאשר מביטים בה בשחור – לבן, התמונה חושפת משהו שונה: אין תנועה, אין רעש, אין צבעים ואין מזג אוויר חם. הכל מצטמצם לדיאלוג פשוט בין צורות וניגודים.
בעזרת הדמיון שלנו ניתן לראות את סמל היין-יאנג בתמונה, את ההרמוניה בתנועה מתמדת והניגודיות בין אור לצל, חיים ומוות וכל דואליות אפשרית.
מזווית אחרת, נראה שרן הולך אל עבר החשכה, כמו האנושות ההולכת בדרך הלא נכונה מבלי להיות מודעת אפילו למשמעות הפעולה שלה.
זה מזכיר לי רעיון שנתקלתי בו לראשונה בספר קטן שנקרא "קול הדממה". בתמצות, נאמר שם שכאשר אנו מצליחים להיות חירשים לקולות הרבים חסרי החשיבות המקיפים אותנו – קולות פנימיים וחיצוניים, כאשר אנו מצליחים להיות חירשים (או עיוורים במקרה של תמונה) לרעש הבלתי פוסק, שכמו מסך, מעוות את יכולתנו לקלוט את מה שאמיתי, אז ורק אז, אנו יכולים לשמוע את הקול היחיד האמיתי והמתמיד, את "קול הדממה" מכיוון שהוא צועק בדממה, בתוך בלבנו. אנו יכולים לשמוע אותו רק לאחר שנהיה חופשיים מהשפעתם של כל הקולות האחרים שאין להם מטרה אחרת אלא להסיח את דעתנו מלהיות מודעים לאמת.
שאלה אחת – החשובה ביותר – בעינה עומדת: מה עלינו לעשות כדי לשמוע את הקול הזה? מהי הדרך? ובכן, כל דרך מתחילה בצעד אחד ראשון, ובדרך שמהותה היא הרחבת התודעה, אנו בדרך כלל רואים את הצעד הבא, או אולי, לעתים, את שני הצעדים הבאים. לעולם לא יותר. אם כך, עלינו לעשות את הצעד הראשון. וכדי לעשות זאת אני מאמין שעלינו להעז. אל לנו לפחד להעז לפעול בהרמוניה עם ליבנו ותודעתנו. תעזו לא להקשיב לקולות הרבים, וכך תשמעו את הקול, הקול שלכם!
