בחרתי את התמונה הזו, של אדם שייתכן והוא מופרד או מבודד מאחרים באמצעות חלון, על מנת להמחיש דבר פשוט: אנו מבודדים את עצמנו בכדי להפחית את הסיכון למגפה, אך בכך אנו פותחים את הדלת לסיכון גדול אולי אף יותר: האובססיה של "אפס סיכון".
כוונתי היא, שלמרות שזה לגיטימי לחלוטין להגן על בריאותנו האישית באמצעות בידוד, בכך אנו מסתכנים בהפחתה של הבריאות החברתית שלנו.
החיים בתוך חברה כרוכים בכמות מסוימת של סיכונים, וזו עובדה. כל אינטראקציה עם בני אדם אחרים, כל מערכת יחסים שאנו מקיימים מאתגרת את הנוחות וההרגלים האישיים שלנו. קיים סיכון בנהיגה, קיים סיכון בלטייל, קיים סיכון בהיחשפות לתרבויות ופרדיגמות חדשות, ובכלל, החיים כרוכים בסיכונים. כל יצור חי מסתכן במוות, האין זה כך? אך כמובן שהפחד מהמוות לא צריך להפחית את הרצון שלנו לחיות.
מה שאני מנסה לומר, הוא שאין דבר כזה "אפס סיכון". איננו יכולים למגר את כל הנגיפים והחיידקים מחיינו, ואנחנו צריכים ללמוד לחיות עם הנגיף, מבלי לאפשר לנוכחותו להרוס את מהות חיי החברה שלנו.
התגובה הנפוצה ביותר של "הרשויות" היא לנסות לשלוט ולחלק קנסות, במקום ליידע, לחנך ולהחזיר את האמון. אנו חווים, ברוב המדינות בעולם – מלבד כמה מקרים נדירים ביותר – קרע מוחלט בין האזרחים לנציגיהם.
נציגים אלה אבודים – שלא לומר בפאניקה מוחלטת – ולכן הם אינם מכירים דרך אחרת, מלבד השבת השליטה על ידי יישום אותם אמצעים ישנים שהוכחו כמסוכנים יותר מאשר יעילים. הסכנה עם כך שאותם אנשים יהיו אחראים, היא שהם משיתים עלינו את היעדר החזון שלהם, היעדר דמיונם ובעיקר: הפחד שלהם.
האובססיה של "אפס סיכון" עשויה לעזור לרפא יותר אנשים, אך האם המחיר מקובל עלינו, אם בכך אנו הורסים את הקרקע החברתית והתרבותית עליה מתפתחת האנושות כולה? עלינו לקבל את הסיכון כחלק מהחיים. עלינו ללמוד לחיות איתו, כי אחרת אנו יכולים להגיע, בעתיד הלא כל כך רחוק, למצב בו לא יהיו יותר חיי חברה לסכן.
אז בואו נהיה אמיצים. בואו נחבק את הפחד שלנו, ניקח אותו ביד ונמשיך איתו קדימה.
