נאמסטה פירושו "שלום" בהודו. הצמדת שתי כפות הידיים יחד היא הברכה המסורתית אשר מגיעה לעתים קרובות עם מילה זו. משמעה היא "אני מברך אותך", אך זה יכול גם להתפרש כ- "אני מכבד אותך", משהו מעבר ל- ״ברוך הבא״ פשוט.
הודו היא אחת מאותן מדינות מעטות, שבהן אנשים שאינך מכיר יברכו אותך בברכה עמוקה וחמה. זו לא רק עצם המחווה, וגם לא המילה עצמה – הביטו בעיניים הללו …. הביטו באור בעיניים הללו … זה באמת מגיע מהלב.
פתיחות לב זו, היא משהו שאני רואה פחות ופחות במה שמכונה "התרבות המערבית". אבל במקומות אחרים, נדמה זה דבר טבעי. זה לא מחושב, זה פשוט … אנושי. טבעי.
יש לנו לב, האין זה כך? אם כן, מדוע איננו משתמשים בו לעתים קרובות יותר?
