בילדותי ליצן היה ליצן. הליצן היה שם כדי להצחיק אנשים – בעיקר ילדים, אבל גם מבוגרים.
פעם העולם היה פשוט יותר. מפגש עם ליצן היה תמיד דבר מבורך, שכן צחוק הוא תרופה טבעית להפחתת המתחים והעומסים בחיי היומיום.
אבל כיום אנשים מפחדים מליצנים. בארצות הברית נראה שיש "פאניקת ליצנים" אמיתית, מכיוון שהם נתפסים כאנשים מאיימים המתחבאים מאחורי מסכות, המוכנים לנהוג ברשעות ולחטוף ילדים. הוליווד וכמה סופרים מפורסמים אינם חפים מפשע כאן, מכיוון שחלקם הפכו למומחים במניפולציה של התודעה הקולקטיבית.
אבל כתיבת רומן על מפלצת העוטה פני הליצן אינה אמורה להספיק כדי ליצור תופעה התנהגותית עולמית.
אז מה קרה כאן?
כיום העולם אינו פשוט כפי שהיה. אנשים מסתתרים ורובם עוטים עליהם מסכות. הפוליטיקאי לעתים נדירות יהיה אדם הנלחם לטובת האנשים. האמן יעדיף להציע את הסובייקטיביות שלו מאשר את הערך הארכיטיפי של היופי, האמנות האמיתית. הפילוסוף הוא לרוב מישהו שרק למד את תולדות הפילוסופיה, ואינו מהווה דוגמא חיה לרעיונות שהוא מלמד.
חבישת מסכה הפכה לדבר מקובל; טבעי. נהיה זה דבר טבעי עבורנו לגלות מציאות שונה מאוד מתחת למסכה. אז, כאשר אתם נתקלים במסכה של הליצן … היזהרו! מי יודע מה מסתתר שם, מאחורי המסכה?
