כאשר הייתי בסיאול, דרום קוריאה, הלכתי מול ארבע הבנות האלה, כאשר כל אחת מהן מחוברת לעולמה שלה – כלומר לטלפון הסלולרי שלה – כמו כל קוריאני צעיר.
האם הן ביחד? נראה שכן, לפחות פיזית. ובכן, הן קרובות, הן נמצאות באותו חלל, אבל … האם הן מתקשרות ביניהן? אני ממש לא בטוח, ואם הן כן היו מחליפות משהו ביניהן, נראה שהיה זה דרך הטלפונים שלהן,באמצעות שליחת טקסטים של "קאקאו" (המקבילה הקוריאנית ל- SMS שלנו) – דבר הנראה קל וטבעי יותר מאשר לפתוח את פיהן כדי לדבר.
אולי זו הסיבה שאחת מהן הניחה מעין קוביה מפלסטיק על ראשה – שקופה מספיק כדי לאפשר שימוש בסלולרי, אך אטומה מספיק על מנת להסתיר את ראשה אשר נראה כמו מראה כאשר מתבוננים עליו מבחוץ.
אך למה שמישהו ירצה ראש "מרובע"? ריבוע – או במקרה זה קובייה – הוא משהו מדויק, תחום. כל כך מדויק שהוא חייב להיות בדיוק "כמו שהוא". הוא אינו זז, לא משתנה. "לאנשים מרובעים" יש הרגלים קפדניים, דעות ספציפיות וקשה להם מאוד להתקדם ולגלות דרכים חדשות לתפוס את החיים.
אני מעדיף שיהיה לי ראש ״ספירה״ (כדורי-shpere). למעשה, הצורה הטבעית של הראש שלנו היא ספירית. מהאטומים ועד לכוכבי הלכת, נראה כי צורת הספירה היא הפשוטה ביותר אך גם בעלת הנפח המושלם ביותר, היחידה בה כל הנקודות על פני השטח נמצאות באותו מרחק מהמרכז.
אנו יכולים לומר שאם ההכרה שלנו נמצאת במרכז, אז עם "תודעה ספירית" לא היינו קרובים יותר, או מושפעים יותר מרעיונות ומושגים מסוימים יותר מאחרים. היינו באותו מרחק מהכל, שומרים על שיווי משקל מושלם, עצמאות תודעתית.
אז … "ראש מרובע"? לא תודה.
