תמונה זו משוק רחוב בבנגלור, הודו, גורמת לי לחשוב על התנועה הבלתי נגמרת של העשייה האנושית ושל החיים בכלל.
מה שמושך אותי במיוחד בתמונה זו אינה רק העובדה שכולם בה זזים, אלא שכולם עושים משהו שונה, משהו ספציפי הקשור לעבודה או לאופי שלהם. כמו כן, האנשים נעים בכיוונים רבים ושונים, ואף על פי שהודו לעיתים קרובות צפופה, יש מרחב מסוים -מרחב ריק- המאפשר לתנועה להתקיים.
כבני אדם, כולנו שייכים להמון הספציפי הזה, אותו אנו מכנים "אנושות", אך לכולנו יש חופש ללכת בדרכנו שלנו בתןך הגבולות של מה שמאפיין את האנושות. אני מתכוון לכך שאנחנו מוגבלים ומחויבים לכמה כללי אתיקה בסיסיים, אם אנחנו רוצים להישאר "אנושיים". ניתן לראות בתצלום את הגבולות הללו כבתים המגבילים את הרחוב. אבל ברחוב עצמו כל אחד הולך בדרכו, ב"סווהדהארמה" שלו כפי שהיא מובנת בהודו.
אין הרבה מקום ריק, אך יש מספיק על מנת לאפשר לכל אחד ללכת בדרכו שלו. כאשר אני מתבונן על התמונה הזו אני תוהה לעצמי… האם אני הולך בדרכי שלי? האם אני הולך אחרי הכיוון הספציפי שלי בחיים?…או האם אני פשוט "הולך אחרי.."?
