מעולם לא הבנתי מדוע יש אנשים שמפחדים מליצנים. אני יודע שאינני שייך לדור הנוכחי, אבל כשהייתי צעיר, כל הילדים שמחו לראות ליצן. הצמד המפורסם ביותר היו- ה"אוגוסט", שהיה הליצן המגושם, ו״הליצן הלבן״, שהיה ידוע גם בשם ״הליצן העצוב״.
אבל זה לא היה עצב אמיתי, וכולם ידעו את זה, כולל הילדים. זה היה יותר סוג של מלנכוליה, תכונת אופי ששימשה להדגשת הניגוד והקומדיה של המצבים בינו לבין הליצן אוגוסט. המופעים של הצמד הסתיימו בדרך כלל בקטע מוזיקלי נחמד- הליצן הלבן מנגן בדרך כלל בחליל והאוגוסט מנגן באקורדיון – דבר ששימח את הצמד, וגם את הקהל.
אבל לליצן העצוב בתמונה זו אין שום קשר לליצן הלבן. האף האדום הגדול שלו אולי הופך אותו לאוגוסט, אבל הוא לא מחייך- כי אף על פי שאיננו יכולים לראות את הפה שלו בגלל מסכת הקורונה- אני יכול לנחש שהוא אינו מסתיר חיוך מאחורי המסכה. הוא גם לא נראה מגושם, הוא פשוט עצוב, ואנו יכולים לחוש את עומקו של העצב הזה.
במציאות, האיש הזה אינו ליצן. הוא אמן שמוכר את עבודותיו ברחוב בתל אביב, במהלך חגיגת פורים – אירוע שאמור להיות רגע של שמחה לכולם, כפי שכל קרנבל אמור להיות.
אך האם ליצן יכול להיות מאושר בנסיבות הנוכחיות? האם הגענו למצב שאפילו ליצן או קרנבל יכולים לשדר עצב? נראה שכן, ומכאן עולות השאלות: האם אנו מבינים באמת מה נשבר, והאם בכוחנו לתקן זאת?
אני מאלה שמאמינים שקודם כל עלינו לתקן את עצמנו, אנחנו, האנשים, האנושות כולה. אני מאמין במושגים נצחיים כמו אתיקה, יופי, נדיבות, צדק, סדר טבעי, ואני מאמין שאיבדנו את עצמנו אי שם בדרך, ומצבו האמיתי של העולם הוא רק השתקפות כנה של מצב התודעה האנושית שלנו.
אם כך, האם אנחנו רוצים לתקן את העולם ולהעלות שוב חיוך על פניו של הליצן? הבה נתחיל בלתקן את עצמנו. הבה נתחיל בהתבוננות פנימית אמיתית, עמוקה ורצינית. הבה נחליט להיות "טובים יותר". מי? כל אחד מאיתנו. אנחנו יכולים לעשות זאת, באופן אינדיבידואלי. איננו צריכים ללכת ברחובות, לצעוק למען הצדק. עלינו להפוך לדוגמא חיה של מה שאנחנו מבקשים, וזו המשמעות של "להיות פילוסוף" בעיניי. להיות פילוסוף זה לא רק להגות רעיונות יפים, אלא להיות מסוגלים ליישם את הרעיונות הללו בחיינו.
