מאמצע השביל, נוכל להיות לחוט מקשר בין אנשים הממוקמים משני הצדדים. אנו יכולים לשמוע את שניהם, להבין את שניהם- ללא צורך להסכים עם אף אחת מנקודות המבט- ולעתים קרובות אנו מגלים שמאחורי ניגודיות גלויה, קיים בסיס משותף הנסתר מהעין.
מאמצע השביל, נוכל להושיט יד לשני הצדדים ולהראות להם שקיים מרחב בו יכול להתקיים דיאלוג אמיתי. על מנת להשיג זאת, עלינו לחפש תחילה את המרכז שלנו. עלינו למצוא אותו, לגלות את השכנוע הפנימי הקיים בנו, ולעמוד איתנים עם שכנוע זה במרכז שלנו, לא ללכת אחר הקולות של הדעות המרובות הסובבות אותנו.
כאשר ההכרה שלנו נמצאת במרכז, אנו מתחילים לחוות את מה שמתואר לעתים קרובות בפילוסופיה כ"דרך האמצע". זהו נתיב של הכרה, משום שעל הכרה שלנו להיות בתנועה מתמדת קדימה, כמו תנועת החיים, לצמוח בחוויה ובבגרות, לצמוח בתפיסת המציאות, ולהבין שלכל צד יש תפקיד במהות השלם: אין צד שאינו חלק מהדרך, ואין צד שהינו כל הדרך כולה.
לפיכך, השאלה היחידה שחשובה באמת היא: כיצד נוכל למקם את הכרתנו במרכז? אני מאמין שהתשובה תתגלה על ידי אלה אשר להם הצורך ללכת בדרך.
אם ילד יכול לשבת באמצע שולחן, ולחבר בין האנשים משני הצדדים, מדוע לא נוכל אנחנו?
