אני נוהג לחשוב על עצמי כצלם רחוב, אבל לאחרונה גיליתי שאני יותר מזה, בזכות שני מפגשים: וירוס הקורונה, ושימעל׳ה. אינני יכול לצלם את וירוס הקורונה, אבל כמובן שכולנו שמענו עליו. בהתחלה שנאתי אותו כי הוא הגיע לחיי מבלי שהוזמן. הוא אילץ אותי לשנות את ההרגלים שלי, את לוח הזמנים שלי, לבטל נסיעות ומפגשים. הוא הגיע יחד עם חוסר וודאות רבה ביחס לעתיד, מבחינת המשאבים הכספיים ואורח החיים.
ולמעשה, מרותק לביתי במושב, הפסקתי לצלם: איך צלם רחוב יכול לצלם כשהוא אינו יכול להסתובב בעיר? אז השארתי את המצלמה שלי על המדף שלה ואפילו לא כתבתי פוסטים. זה לא שהתעצלתי, לא, היו לי הרבה פעילויות, פשוט הן לא היו קשורות לצילום.
ואז, בעודי צועד על גדת נהר הירדן, פגשתי את שימעל׳ה.
שימעל׳ה אינו סתם רועה עזים, הוא אחד מהאנשים הטובים ביותר שאני מכיר. אמנם לא ביליתי שעות בשיחה עמו, אך עם אנשים מסוימים איננו צריכים להחליף מילים רבות כדי ליצור חיבור, כדי ליצור תקשורת.
בחיוכו ובאושרו הטבעי הזכיר לי שימעל׳ה שהדבר החשוב אינו מה אנחנו עושים, אלא מי אנחנו. אני לא צלם רחוב, אני צלם של בני אדם. אני אוהב לקלוט אנשים, לגלות אותם, להבין את האניגמה של האנושות באמצעות אותן תמונות.
והיום, לעתים קיימת יותר אנושיות מחוץ לעיר, שם אנשים מסוימים ממשיכים לחיות בקצב טבעי יותר, עם ערכים בריאים.
אז תודה לשניכם: לקורונה ושימעל׳ה. אני כמובן לא שם את שניהם באותו סל, ובעוד שאשמח להמשיך לבנות מערכת יחסים עם שימעל׳ה, לא הייתי מזמין את וירוס הקורונה לחזור (גם אם הוא אולי יזמין את עצמו בשנה הבאה, אני יודע).
