קל לנו לחשוב ש"כמה שיותר- יותר טוב״. זה קל כי זה המסר הצרכני המקיף אותנו 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע.

שיהיה לנו …. יותר מקום אחסון בענן שלנו, יותר ויטמינים לבריאות גופנו, יותר כוח למחשב שלנו, שיהיה לנו יותר חברים בדף הפייסבוק שלך, לקנות יותר, לצרוך יותר ולהיות …. שמחים יותר.

הגברים הללו בתמונה עשירים- בערכים אנושיים. הם חלק מאחווה טבעית ואחווה זו ממש קורנת מהם.

אינני אומר שהם לא היו רוצים שיהיה להם "יותר". עצם כך שיש לנו יותר אינו דבר רע בפני עצמו. זה פשוט לא מספיק. וחשוב עוד יותר, "לקבל יותר" זה לא הפיתרון האולטימטיבי לסבל.

העניין העיקרי, לדעתי, הוא שאנחנו מבלבלים בין "להיות" לבין ״שיהיה לנו״. משמעות החיים נמצאת בלהיות, ולא במה שיש לנו. הזהות האמיתית והעמוקה שלנו אינה תלויה במה שיש לנו או במה שחסר לנו. אלא היא מבוססת על מי שאנחנו, על ליבנו ועל היכולת שלנו להתנהג כמו בני אדם ולא כמו צרכנים.

הנוחות החומרית היא מלכודת, מכיוון שהיא מגבילה אותנו באשליה שאם נרצה להתקדם, אם ניקח את הסיכון ונשחרר את הבטחון החומרי השקרי שלנו, נאבד את כל מה שהשגנו. אז אנחנו נשארים באינרציה מלאכותית. בחיים תמיד קיים סיכון, והפחד לאבד את הנוחות שלנו הורג אותנו. הדרמה היא, שבכך שאנו לא מסכימים לקחת את הסיכון שבלהיות בחיים, לחיות באמת, אנו מאבדים את המתנות היקרות מכל: ההזדמנות לשתף ולהתנסות, לגלות, לחדש וליצור.

האחווה בין הפועלים הללו בתמונה אינה מזויפת. אלו לא "פייק ניוז". אני מאמין שהאדם נוטה בצורה טבעית לאמפתיה ונדיבות, אפילו אם נאמר לנו כי אגואיזם הוא אינסטינקט טבעי ובסיסי. האם זה כך? ובכן, במקרה זה עלינו להילחם באינסטינקט הזה, מכיוון שהוא מעיר את "החייתי" שבנו ולא את האנושי.

נראה שהגענו לצומת דרכים, שם עלינו לבחור בין נפרדות לאחדות, בין הרס ליצירה, בין משמעות החיים כבני אדם, לבין חיים חסרי משמעות, שבהם אנו פועלים כצרכנים.

במה נבחר? רק שיהיה לנו … או בעיקר להיות?