לחץ על התמונה כדי להגדיל אותה
לרגלי גיבורי העבר
בבודפשט, הונגריה, "כיכר הגיבורים" היא מקום איקוני. במרכזו עומדים פסלים של שבעת מנהיגי המגיאר, אשר בסוף המאה ה- 9 הביאו את בני עמם לארץ שכיום היא הונגריה.
עבר והווה נפגשים בכיכר זו, כאשר בני נוער צעירים יושבים לרגליו של אחד ממפקדי השבט ההיסטורי. עלי להתוודות שככל שאני מתבונן יותר בתמונה זו, אני מקבל תחושה פרדוקסלית, כאילו משהו לא נמצא במקומו, ובכך מייצר דיסוננס גדול. אבל זהו דיסוננס עדין, משהו לא מובן, שקשה לקלוט אותו בבהירות.
זה קשור למערכת היחסים בין עבר להווה. מצד אחד, ישנם אותם גיבורים מפוארים המביטים בגאווה לעתיד, המבטאים מנהיגות, חזון, נוכחות חזקה, יציבות ומשהו שאפשר לסמוך עליו. מצד שני, ישנם הצעירים שנדמה שאין עליהם שום "משקל" ושום דבר טוב יותר מ … לא לעשות כלום.
אך הם עושים זאת בצלם והגנתם של אותם גיבורי העבר, וזה, באופן מסוים, נותן תקווה.
בכל אופן, אם הייתה מגיעה סערה, היא הייתה סוחפת בקלות את הצעירים הללו, אך הגיבורים מהעבר היו נשארים במקום.
יש לנו נטייה לא ללמוד מהעבר. אנו חושבים שרק בגלל שאנחנו צעירים, או חדשים, אז יהיה טוב יותר. יש לנו זיכרון לטווח קצר והבנה קצרה עוד יותר של ההיסטוריה. אני מאמין שזו תוצאה של תרבות השטחיות שאנו מפתחים בהיקף הולך וגובר.
היום, אדם קונה סמארטפון חדש לא מכיוון שזה שבבעלותו כבר אינו עובד, אלא מפני שלהחזיק מוצר בן שנתיים הופך – במיוחד עבור צעירים – לדבר בלתי נתפס. והאמת היא שהתעשייה עוזרת לעניין זה, מכיוון שמוצרים אלה נוטים להישבר, או במקרה הטוב, להדרדר בביצועיהם לאחר זמן מה.
המוטו החדש הוא: שום דבר לא צריך להחזיק מעמד זמן רב, כל הדברים צריכים להיות מוחלפים. אבל זה עמוק בהרבה מרק חוויה צרכנית; זה הופך למצב נפשי, לאורח חיים: סטרימינג של סרטונים מחליף ספרים. הסלפי מחליף תמונות. ציוצים מחליפים "חדשות אמיתיות". ושום דבר אינו נמשך זמן רב. בפייסבוק וברשתות חברתיות אחרות כל פוסט מופיע למשך מספר דקות – אם לא פחות – לפני שהוא נדחף למטה ומוחלף ב"פוסט החדש הבא "… שבתורו, יימשך אך כמה דקות.
אך משהו נשאר. אם לא בזכרוננו הנעלם בקלות, ההיסטוריה נכתבת בזכרונם של פסלי הברונזה מכיכר הגיבורים. והם יותר מפסלים דוממים. הם צועקים, אך הצליל אינו מורגש באוזנינו, הוא נכנס לליבנו – של אלו מאיתנו המוכנים לפתוח את ליבם.
במורשת הטיבטית קיים המושג של "קול הדממה" שהוא הקריאה שאדם יכול לשמוע כאשר הוא מודע לריקנות שבו. אותו הדבר כאן. קריאתם של אותם גיבורים, קריאת ההיסטוריה, קריאת מורשתנו, תישמע על ידי מי מאיתנו שמוכן לשמוע אותה, ולענות עליה.
אני מאמין שזה נכנס לליבם של אלו, כמו בתמונה, היושבים לרגלי גיבורים … אפילו אם הם עצמם עדיין לא יודעים זאת.
