אומרים שאין גיל לאהבה. אני חושב אחרת, אני מאמין כי אהבה מתבגרת כמו יין צרפתי ישן וטוב.
כאשר אתה צעיר, אינך יודע באמת מהי אהבה; נער מצפה "להיות מאוהב", רק מפני שכך זה צריך לקרות. ציפייה זו, יחד עם חוסר הניסיון הטבעי, בקלות יכלה לבלבל בין האהבה לתשוקות. שניהם יכולים כמובן להתרחש בו זמנית ובאותו אדם, אך הם אינם זהים.
התשוקה קשורה אל האישיות (personality), "המסכה" שאנו לובשים, המגיעה מהמילה הלטינית "פרסונה". התשוקה יכולה להיות חזקה, אבל היא בדרך כלל זמנית. בן רגע היא נעלמת, באותה מהירות אשר בה הופיעה. זו יותר תשוקה מאשר סנטימנט עמוק.
אהבה, לעומת זאת, דורשת זמן על מנת להבשיל. היא גדלה עם הזמן, כאשר שתי נשמות- או יותר- לומדות להכיר זו את זו. הזמן נחוץ על מנת לחדור לאט אל האינטימיות של אדם אחר, על מנת שאנשים שונים ונפרדים זה מזה יוכלו להתאחד ולהיות אחד.
שני אנשים לא הופכים להיות אחד רק מפני שהם מחליטים לעשות זאת. הזמן הוא המורה הגדול, אשר אט אט מכוון אותנו לחלוק את אותה המטרה, את אותו הגורל.
אך מתי בדיוק אנו הופכים "זקנים"? לאחרונה ראיתי בפורום באינטרנט פוסט אשר בו נכתב ש "אם אתה נופל ואנשים צוחקים עליך, זה אומר שאתה צעיר, אבל אם הם רצים אליך במהירות, על מנת לעזור לך לעמוד … אז אתה יודע שאתה זקן".
זה אולי נכון, עצוב אבל נכון. אך זה ביחס לגיל של ה"מסכה", כאמור לעיל: האישיות. אך מה בדבר האינדיבידואל מאחורי המסכה? אנו עצמנו, ולא המסכה שאנו לובשים, לא המראה שלנו?
האם הגיל שלנו מוגדר רק על ידי מספר השנים שאנו חיים או שיש לשקול גם גורם איכותי, ולא רק מספרי? אולי חלק מאיתנו לומדים מהר, ובכך משיגים בגרות וניסיון לפני אחרים. אולי חלקנו "נשמות ישנות" וחלקנו "נשמות צעירות", כפי שמתייחסים במסורות הקשורות ל״גלגול נשמות״. אולי חלק מאיתנו פשוט "נולדנו זקנים" בגוף צעיר, אבל עם הניסיון – לא הזיכרון – של חיים עתיקים רבים. מי יודע?
דבר אחד בטוח; "אהבה ישנה" שווה יותר מאשר צעירה. כאמור, כמו יין צרפתי ישן. זה מאפשר לטעום ולגלות ניחוחות אשר לעולם לא נוכל למצוא בבקבוק צעיר יותר.
