לחץ על התמונה כדי להגדיל אותה
אל תבזבזו את הזמן שלכם
כשאני מביט בתמונה הזו אני מרגיש שלעתים קרובות מדי, ממש כמו הילד הזה, אנחנו מחכים בפסיביות למשהו שיקרה, לא מודעים לכך שהעננים הכהים נאספים והשעון מתקתק.
האם יהיה לנו מספיק זמן לצמוח? האם יהיה לנו מספיק זמן לחולל שינוי לפני בוא הסערה? עלינו להתעורר ולהביא תקווה, יצירתיות וחדשנות. אך כדי שזה יקרה, עלינו להבין ששום מושיע לא ייפול מהשמיים, וגם לא יקום לתחייה מאפרו ויכניסנו תחת כנפיו.
למה אנחנו מחכים? וחשוב עוד יותר: האם אנו יכולים להרשות לעצמנו להמשיך לחכות? אנו כבר משלמים את מחיר האסונות שנגרמו על ידי פעולות האנושות על כדור הארץ מאז תחילת העידן התעשייתי. לא כל כך בגלל התהליכים התעשייתיים, אלא מפני שכל הדבר יצא משליטה, והחל משרת אינטרסים אגואיסטיים אישיים, במקום לשרת את החיים ואת האנושות כולה וטבע. אנחנו יודעים את זה. כולנו יודעים זאת …. אבל שום דבר לא משתנה.
לפני נפילת הקומוניזם וחומת ברלין יכולנו לדבוק באשליה שיש אידיאולוגיות "טובות" ו"רעיות ". אך כיום, האם באמת יש הבדל בין המערכות הפוליטיות הרבות השולטות במדינות העולם השונות? לא ממש, מכיוון שמה שמאחד אותם הוא הרבה יותר חזק ממה שמפריד ביניהם. הטימוקרטיה והאוליגרכיה שולטות בנו. נדמה כי הערכים האנושיים נגוזו, וזו הסיבה שהאנושות, כמו הילד על הגשר, נראית יתומה.
השעון לא עוצר והזמן תמיד מוגבל. זמן הוא דבר אחד שאי אפשר לקנות, לא משנה כמה אתה עשיר או מושחת. הזמן תמיד מגיע לסופו, וכאשר שעון החול מתרוקן, דבר לא יעצור את הגשם מליפול מהעננים הללו….
