לחץ על התמונה כדי להגדיל אותה
להיעלם לתוך האינסוף
לפעמים אנו מוצאים את עצמנו מצלמים תמונה, מבלי להיות מודעים לגמרי למה שמשך את תשומת לבנו. אנו חשים בנוכחותו של דבר מה שלא ניתן להגדירו, חולף, ועם זאת נוכח מאוד. אז אנחנו מצלמים את התמונה כדי לנסות לקבע את הבלתי נראה.
וכשאנו מביטים בתמונה לאחר מכן, אנו מרגישים זאת שוב… אבל זה עדיין בגדר מסתורין. אז אנחנו ממשיכים הלאה וכעבור כמה ימים חוזרים שוב לתמונה.
ובכל פעם מתעוררת אותה תחושה, חזקה יותר ויותר, כמו אניגמה שהולכת ומתגלה ככל שעובר הזמן. לפעמים, בנשימה אחת, האור מופיע, הצעיף מוסר, ומגיעה בהירות: נדמה שאנו קולטים חלק מהמסתורין. כמו אותה אישה על הסולם שנראית כמו נעלמת אל תוך האינסוף, המסומל על ידי ספירלת מביוס, צורת ה״שמונה״ האופקית.
אך בכל הנוגע לצילום, מסתורין נועד כדי שנהרהר בו ולא כדי שנסביר אותו. לכן אני עוצר כאן.
