בלוויל היא עדיין אחת מאותן שכונות בפריז בהן אפשר להרגיש "בבית", שם אנשים מדברים אחד עם השני, שם לא תרגיש לבד אפילו באמצע קהל.
זהו לבה של פריז הפופולרית, זו ששרו עליה אדית פיאף ושארל טרנה. קרוב לבית הקברות של "פר לשז", כאשר מסתובבים בסמטאות, ניתן לחוש את נוכחותה של ההיסטוריה, ולפגוש קברים של אמנים צרפתים גדולים רבים כמו פרוסט, איב מונטאן, בלזאק, כמובן אדית פיאף אבל גם כמה זרים כמו אוסקר ווילד, שופן, מקס ארנסט או ג'ים מוריסון …
היום, אינני בטוח אם אדם שהולך בבלוויל יתקל ב״גברוש״, הדמות המפורסמת של ״עלובי החיים״, מאת ויקטור הוגו. אין ספק שהוא יתקל באחד התושבים הרבים החדשים בבלוויל, עולים מאפריקה, המזרח התיכון או אסיה. בלוויל הפכה למקום של אוניברסליות, אך אני מרגיש ששם, בשכונה זו, הסובלנות והדיאלוג חזקים יותר מהפחד והנפרדות.
אנשים לומדים לחיות יחד, והם הוכיחו שהם מסוגלים לעשות זאת לאורך ההיסטוריה, לפחות בכמה מקומות שמורים כמו בלוויל…. הקברים הרבים של פר לשז נמצאים כאן על מנת להזכיר לנו שבמוות, אנו יכולים לנוח בשלווה ביחד, זה לצד זה. הבה נוכיח שאיננו צריכים לחכות למוות כדי להשיג מטרה זו.
